החלטה בתיק מ"ת 19768-06-12

מונחת בפני בקשה למעצר עד תום ההליכים בהתאם לסעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) התשנ"ו- 1996.

כנגד הנאשם ניסים אטיאס (להלן: " המשיב"), הוגש כתב אישום המייחס לו, עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977; עבירות של נשק בהתאם לסעיף 144 לחוק העונשין; ועבירה של השמדת ראיה, לפי סעיף 242 לחוק העונשין.

כמתואר בכתב האישום, בין המשיב לבין אושרי עמר (להלן: " המתלונן") קיימת היכרות מוקדמת. כשנה וחצי עובר לאירועים המתוארים בכתב האישום, ניהל המשיב מערכת יחסים עם ס"ק שהסתיימה כעבור מספר חודשים. מספר חודשים קודם לחודש יוני 2012 החלו המתלונן וס"ק לנהל מערכת יחסים רומנטית, ושלמשיב נודע עליה.

ביום 2.6.12 בילה המשיב יחד עם ס"ק, מספר חברים ובני משפחה בחוף הים "נווה ים" בעתלית. המשיב עבר במקום והבחין בחבורה, ובהמשך הוא ניגש מספר פעמים למתלונן והורה לו לבוא עמו, ואולם המתלונן הצליח להתחמק ממנו. בעקבות כך גמלה בליבו של המשיב ההחלטה להכין בקבוקי תבערה ולהשליכם לעבר חדר השינה של המתלונן, וזאת בכוונה לפגוע במתלונן ולגרום לו לחבלה.

בהמשך לכך, הכין המשיב בקבוקי תבערה, פנה לביתו של המתלונן. המשיב הדליק אחד הבקבוקים והשליכו לעבר חדר השינה, וכן השליך הבקבוק השני שחדר לחדר השינה והבקבוק התנפץ בחדר. באותה עת שהו בבית: המתלונן, אחייניתו בת השנתיים וחברת משפחה. לאחר מכן נמלט המשיב מהמקום כשהוא זורק במהלך מנוסתו את חולצתו והכפפות שעשה בהם שימוש וכן נפטר מבקבוק הבנזין שעשה בו שימוש.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים נגדו.  

המבקשת, הפנתה לראיות לכאורה להוכחת המיוחס למשיב, בכלל זאת: חקירת המשיב שבמסגרתה הוא מסר הודאה מפורטת בהשלכת בקבוקי התבערה לחדר השינה של המתלונן ומתוך ידיעה כי המתלונן שהה באותה עת בבית; הודעת המתלונן שפירט את השתלשלות העניינים שהייתה מוקדם יותר בחוף הים; הודעת הורי המתלונן; וראיות תומכות אחרות.

המבקשת הוסיפה, כי לגישתה מתקיימת עילת מעצר מסוג מסוכנות, בהתחשב בכך כי המשיב ייצר מהבקבוקים כלי נשק שיש בכוחם לפגוע באדם, וזרק בקבוקי התבערה שהוא מודע לכך כי הנאשם נמצא בביתו. כמו כן כי פוטנציאל הפגיעה הכרוך בהשלכת בקבוק התבערה הוא גבוה מאוד, והדבר בתורו מלמד על מסוכנותו הגבוהה של המשיב. כמו כן כי קיים חשש לשיבוש הליכי משפט, זאת על ידי תיאום גרסאות בין המשיב לבין בני משפחתו, לפיהן הוא שהה עמם בזמן האירוע. לנוכח זאת ובהתחשב במניע של המעשים, לגישת המבקשת לא ניתן לאיין עילות המעצר בחלופת מעצר, ומשכך ביקשה להורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים נגדו.

בא כוח המשיב חלק על קיומן של ראיות לכאורה. בא כוח המשיב הפנה להודאת המשיב במעשים, אף על פי כן ביקש לטעון נגד קיומן של ראיות לכאורה בהתחשב בכך שלא נמצא כל ראיה אחרת תומכת. בא כוח המשיב הפנה במסגרת טיעונו הכתוב לכך שהודאת המשיב אינה מתיישבת עם ההיגיון והשכל הישר מהסיבה שסיכוי נמוך שהמשיב אכן יצליח למצוא בקבוק בירה זרוק שהוא מאותו סוג בירה שקנה, וכן יימצא כפפות וחולצה זרוקים סתם בפח הזבל או שהמשיב יסתובב לאחר ביצוע המעשה שהוא ללא חולצה. בא כוח המשיב העלה סתירה שנמצאה לגישתו בהודאה עת המשיב מסר שלא נכנסו בקבוקי התבערה לבית בעוד שהממצאים בשטח מלמדים אחרת. בא כוח המשיב הפנה להבדל בין החומר שנטען שהיה בבקבוק התבערה "נפט" לבין מה שנטען שמולא "בנזין". כך גם הפנה לסתירות בעדויות המשיב והעדים האחרים ביחס לחלון בביתו של המתלונן, ואם הוא היה סגור או פתוח.

מעבר לכך, נטען כי העבירות המיוחסות למשיב אינן תואמות את כתב האירועים המתוארים, ואינם דרים בכפיפה עם המדיניות במקרים מעין אלה, בכלל זאת נטען נגד יחוס העבירה של השמדת ראיה. בנוסף נטען כי המדובר בבחור צעיר לפני גיוס, שהוא ללא כל עבר פלילי ומנהל אורח חיים נורמטיבי, משכך יש לתת לו הזדמנות ולהורות על שחרורו.

דיון ומסקנות

לאחר בחינת הראיות שהונחו בפניי אני קובע כי ישנן ראיות לכאורה בתיק, שיש בהן להצביע על אשמתו של המשיב.

טענותיו של בא כוח המשיב, באשר להימצאותו או היעדר הימצאותו של "דבר מה" לתמיכה בהודאת המשיב, הן במידה רבה טענות שאינן רלוונטיות לשלב זה של ההליך. אציין כי בפסיקה הדעות חלוקות באשר לצורך למצוא ראיה מחזקת בשלב זה של ההליך הפלילי [ראו בש"פ 6206/05 נאצר נ' מדינת ישראל, פסקאות 16-13 (21.8.2005); ראו עוד בש"פ 960/12 מדינת ישראל נ' משה דביר (1.2.12)], אם כי הדרישה לחיזוק ראייתי מסוג "דבר מה" יכול להיות כל חיזוק אף אם הוא קל שבקלים אשר יש בו לתמוך ולאמת את הודאת הנאשם.

במקרה דנן, תיק החקירה, מכיל מספר תוספות ראייתיות מסוג "דבר מה". בראש ובראשונה, עומדת גרסת המתלונן המתארת את ההתרחשויות הקודמות של אותו יום, בהן המשיב התגרה בו, על רקע קשריו של המתלונן עם בת זוגו לשעבר של המשיב (ס"ק). שנית בהודעת המשיב התואמת את הממצאים בשטח, ומתן תיאור כללי למה שהתרחש בפועל בזירת האירוע. שלישית, קניית בקבוק בירה ע"י המשיב בקיוסק הסמוך לביתו של המתלונן- דבר התומך בהודאה, הן לנוכח הודאת המשיב המתארת את אופן קניית בקבוק הבירה ועשיית שימוש בבקבוק, וכן לנוכח הקרבה הפיזית לבית המתלונן.

גרסת המשיב, היא סדורה, בעלת הגיון פנימי ומפורטת במידה המספקת לשמור על אחדותה הפנימית והאמיתות הלכאורית הנלמדת ממנה [ראו הודעתו מיום 5.6.12]. אכן, עולות תהיות באשר לגרסת המשיב בדבר מציאת כפפות וחולצה זרוקות ליד פח האשפה, אם כי המדובר בחלק שולי עד מאוד ביחס להשתלשלות העניינים, ויכול להיות כי מקורם הוא אחר. אם כי כאמור, וביחס למעשי העבירה שבוצעו על ידי זריקת בקבוקי תבערה לביתו של המתלונן, הרי שהודיית המשיב משתלבת עם הממצאים שנמצאו, ואין מקום בשלב זה של ההליך שלא להסתמך עליה.

על כן אני קובע כי מתקיימות ראיות לכאורה שיש בהן לייחס המעשים למשיב. ככל שהדברים עניינם בייחוס העבירות למשיב, וביחס לעבירה של השמדת ראיה, אומר כי על פני הדברים ומהבחינה הטכנית אכן עבירה זו מתקיימת. בצד זאת אני שותף לדעת הסניגור כי צירוף עבירה זו לכתב האישום, הוא צירוף מאולץ, ומכל מקום כי הדבר כפוף לסעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982.

ככל שהדברים עניינם בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, בהתאם לחלופה של סעיף 329(א)(2), אעיר כי הכוונה של המשיב לגרום לחבלה חמורה במתלונן היא עמומה במידה רבה, ועצם ידיעתו של המשיב כי המתלונן נמצא בבית אין בה לכשעצמה להוכיח כוונה זו. עם זאת ובנסיבות העניין אין בכך לשנות מעילת המעצר או להמעיט מהמסוכנות הפוטנציאלית העולה מהמשיב, זאת לנכוח המסוכנות הטבועה אף במעשה הצתה לכשעצמם, על אחת כמה וכמה, בהימצאותם של אנשים בתוך הבית. יתכן שהעבירה הנכונה לייחוס למשיב היא עבירה של נסיון לביצוע הצתה. בכל מקרה, אין בכך כדי להשליך על אופן בחינת המסוכנות לצורך עילת מעצר, בשלב דיוני זה.

לעניין עילה המסוכנות נזכיר כי תוצאות עבירת ההצתה, ולעניין זה גם נסיון הצתה,אינם נחזים מראש. שהרי המצית שולט ביצירת מעשה ההצתה אך לא בתוצאת מעשהו, כך נאמר: "ראשיתה מצער- גפרור- ואחריתה מי יישורנו"[ע"פ 7925/06 אבו עראר נ' מדינת ישראל(טרם פורסם, 25.4.07)]. תוצאת הצתה הפוטנציאליות הינם פגיעהבחיי אדם, בשלום הציבור וברכושו, וכן גרימת מפגע סביבתי. מכאן המסוכנות הגבוהה הנובעת ממעשה עבירה זה, ואשר לא אחת עמדו בתי המשפט על חומרתו . כך, נקבע :

"...עבירת הצתה הינה מן החמורות שבעבירות - שיודע אתה את תחילתה ואין אתה יודע את סופה, ומי שמתיר לעצמו לסכן בדרך זו רכוש וחיים - ובעניינו, כאמור, בשל דבר של מה בכך - עשוי להוסיף , לסכן את זולתו גם בנסיבות אחרות"[בש"פ 6526/02 מוחמד אלענמי נ' מדינת ישראל(טרם פורסם, 30.7.02), ראו גם את בש"פ 142/05 צלי טנצר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 13.1.05)].